מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "אישים בירושלים"
דבורה קאלן ( 1888 – 1957) הגיעה לירושלים מבוסטון והקימה בשנת 1921 בית ספר שנקרא: "בית ספר של החברה החינוכית של ההורים". מטרת בית הספר ליצור אווירה מיוחדת של לימודים תוך כדי יצירת מצבים המאפיינים את החיים. לצורך זה היו בבית הספר : מטבח, מחסן, ספריה, חנות, בנק וכד'. המטרה היא מלבד הקנית ידע והשכלה לילדים גם להכשיר אותם לחיים פרודוקטיביים בעתיד.
גב' קאלן לא היתה מוכנה להיות תלויה באף גורם שיקבע עבורה את הדרך החינוכית ולכן נאלצה לגייס כספים כל הזמן כדי להמשיך ולהחזיק את בית הספר שלה. את רוב הכספים גייסה בארה"ב כאשר התומך הגדול ביותר שלה שם היה השופט יוליאן.ו.מק שהבטיח לגייס כל שנה 5000 דולר, ופה בארץ היתה חברת ההורים התומכת העיקרית. למרות כל אלה בית הספר פעל בדוחק כלכלי גדול כאשר העיקרון של גב' קאלן היה לאפשר לכמה שיותר תלמידים ללמוד בבית ספרה מבלי לקחת בחשבון את המצב הכלכלי של הוריהם.
בית הספר התחיל את דרכו בבית ערבי ישן ברחוב החבשים בירושלים (רחוב אתיופיה) והיו בו 13 תלמידים. כעבור 4 שנים כבר היו בו 40 תלמידים שרובם באו מהמעמד הבינוני. רוב התלמידים באו מארצות שונות מחו"ל ולכן היו בבית הספר בעיות תקשורת. התלמידים חולקו לחמש כיתות וגן ילדים אבל חלק גדול מהלימודים התנהלו בקבוצות רב גילאיות.
המקצועות העיוניים היו: עברית, אנגלית, הסטוריה , גיאוגרפיה, פיסיקה, מתימטיקה, תנ"ך, דברי ימי עמנו וידיעת הארץ.
המקצועות המעשיים היו: אמנות, ציור, רישום, צביעה, מוסיקה, המחזה וריתמיקה.
המלאכות היו: בישול, תפירה, נגרות כריכה ועבודת גינה.
במסגרת הבישול נדרשו התלמידים גם לערוך קניות.
החל מגיל 8 למדו אנגלית ומגיל 11 ערבית.
קבוצות ילדים פעלו בצוותא במסגרת שונות כמו: הצגת מחזה, תזמורת, הוצאת עיתון, טיפוח גינה וכד'.
את תכנית הלימודים קבעו הגב' קאלן וצוות המורים ובשיתוף מלא של ההורים.
בסוף שנות העשרים עבר בית הספר לבית שהיום הוא בית רשות השידור ברחוב מליסנדה.
בשנת 1936 היו בבית הספר כבר 61 תלמידים.
בשנת 1938 התחילה גב' קאלן בתכנית חדשה לילדים בגילים 9 – 13 שקראה להם "מקופחי חינוך" מתוך מגמה להקנות להם חינוך יסודי בשילוב מלאכת יד ולכוון אותם להיות שוליות וחניכים במקצועות שונים בעתיד. קבוצה זו של ילדים מנתה 30 תלמידים. הם הגיעו לבית הספר בשעות הצהרים וקיבלו ארוחה חמה ואחרי זה למדו 4 שיעורים מהם שניים מקצועיים ושניים עיוניים.
בסוף שנת 1939 עבר בית הספר לבניין בית החולים רוטשילד (הדסה) ברחוב הנביאים דבר שהגדיל באופן משמעותי את יכולת הקיבול של בית הספר והילדים מקופחי החינוך התחילו ללמוד יום לימודים ארוך, וזה הביא לגידול מספרם עד ל – 80. משך הזמן חלק מהילדים הללו הועברו לכיתות רגילות.
בית הספר גרם לכך שילדי רחוב התחילו לקרוא, לכתוב ולעבוד.
במקביל נקלטו בבית הספר ילדים מעלית הנוער כך שבית הספר מנה: 100 ילדים רגילים שקיבלו חינוך פרוגרסיבי, 80 ילדים מקופחים ו – 40 ילדים מעלית הנוער.
בשנת הלימודים 1933/4 פוזר בית הספר הפרוגרסיבי והילדים הועברו לבתי ספר אחרים ובית הספר הזה הפך לבית ספר עם השכלה יסודית וחינוך קדם מקצועי.
המקצוע המבוקש ביותר אצל הבנים היה נגרות ואצל הבנות תפירה. המפעלים של בית הספר התפתחו במסגרת מרכז ברנדייס והדסה אבל לאחר קום המדינה התחיל בית הספר להצטמצם ובשנת 1951 למעשה נסגר. באותה שנה נסעה גב' קאלן לארצות הברית לגייס כסף וכשחזרה בשנת 1953 הקדישה את זמנה לעבודה חינוכית במסגרת המפעלים השכונתיים של עלית הנוער.
בשנת 1954 עברה דבורה קאלן לחוות הנוער הציוני שבקטמון ושם הקימה בתי מלאכה לנוער העולה. דבורה קאלן נפטרה בשנת 1957.
על בית הספר מספרת אמונה ירון (בתו של ש"י עגנון) בספרה:"פרקים מחיי":
"….התחלנו עזי, חמדת ואני ללמוד בבית ספר קאלן או בשמו המלא:" בית ספר של החברה החינוכית של ההורים". אני למדתי בכיתה ד'. בית ספר קאלן היה בית הספר הפתוח הראשון בירושלים. בכיתתי היו 8 ילדים. לצד מעט מאד לימודים עיוניים עסקנו בפעילויות שונות . הרבינו לצייר, עבדנו בגינה, בנגריה ובמטבח. כן נערכו לנו טיולים לפי נושאים שלמדנו, ובהם טיול לחפירות סבסטיה היא שומרון העתיקה, וטיול לעין פארא שבואדי קלט…. בבית ספר קאלן נשארנו עד שעות אחר הצהרים. שם גם אכלנו את ארוחת הצהרים שבישלנו. במטבח עבדנו בתורנות, בכל פעם בישלה כיתה אחרת. יום אחד לא מצא האוכל חן בעינינו. התפריט חזר על עצמו אחת לשבוע או אחת לשבועיים וכולנו שנאנו אותו. אז עשיתי מעשה שאינני מבינה מנין היה לי האומץ לעשותו. כשמטאטא בידי פניתי בראש קבוצה של ילדים למטבח כדי לטאטא את המורה לבישול החוצה. אלא שהסוף לא היה כל כך הרואי, אותה מורה העמידה את המפקדת האמיצה ליד הקיר בחוץ, למען יראו וייראו. הבנות היו חייבות לבוא לבית ספר במכנסיים… המכנסיים היו קצרים רחבים ומחוזקים בגומי במותניים ובירכיים כך שהיו קצת מנופחים…. הורי לא השלימו עם הלבוש הזה, והמנהלת נעתרה לבקשתם והתירה לי לבוא בשמלה.”
ומספר פרופ' נפתלי קדמון:
"…. המיוחד בבית הספר היה החינוך בדרך העבודה העצמית ומלאכת היד. היתה לנו, בין היתר, נגריה יפה מאד, שבה הכינונו כלים שימושיים, ועד היום מחבב אני מאד את העיסוק בעבודות נגרות בביתי. בחדר מיוחד בבית הספר בנינו אז דגם של העיר העתיקה על חומותיה, מגדליה ומבניה והיה זה שיא לביטוי כוח יצירתנו במלאכת יד. כמו כן בנינו אחר כך את המשכן על כל פרטיו כפי שהם תוארו במקרא. במו ידי עשיתי אז בפעם הראשונה תבליט של העיר העתיקה לפי קווי גובה והיה זה הקשר הראשון שלי עם טופוגרפיה שימושית , שבה אני עוסק היום בתוקף עבודתי הגיאוגרפית. כן בניתי שם דגמים ראשונים של אווירונים, תחביב שבו אני עוסק עד היום הזה. עבודתנו בבית הספר כללה גם את הטיפול בגינה שחיבבנו אותה ועשינו בה הכל כדי לטפחה ולפארה. מידי יום שישי מכרנו את הפרחים שקטפנו בה, עיסוק מוצלח על כל המניפולציות החשבוניות שבו, שנתן לנו חוויות נעימות. מקום רב בלימודנו תפס הציור הסימטרי על שטח…..היינו מקבלים נושאים שונים לציור והרבינו לציירם על גבי גליונות נייר גדולים על ידי הכפלתם. ביחוד עסקנו בשימוש הנכון בצבע ובציור אותיות ואוטוגרמים. בית הספר פתח אופקים רבים בכל התחומים. תמיד למדנו בקבוצות מאוחדות של מבוגרים וצעירים ופיתחנו על ידי כך יחסי חברות ועזרה לזולת. אהבנו מאד להציג מחזות ולא אשכח לעולם את תפקידי במחזות השונים ואת קטעי הדקלומים והחרוזים שנפלו אז בחלקי.
אשר לגב' קאלן, הרי ראינו אותה כאשה משונה במקצת וכיוצאת דופן. היה לנו יחס כבוד בפניה ואף אהבנו אותה, במידה שתלמיד עשוי לאהוב את מורתו. ראינו אותה תמיד כנאיבית בדרכה ובהליכותיה, אך התייחסנו אליה בכבוד ובהערכה……"